ומהי ה"איתקה" שלך? הגיגים על מטרות עתיד ומטרות הווה

איתקה/קונסטנדינוס קוואפיס

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
  שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
  מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
  אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
  אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
  לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
  כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
  מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
  לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
  וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
  תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ. שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
  כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
  בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
  אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
  בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
  תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
  פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
  וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
  כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
  עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
  לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים. וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
  כִּי ייעודךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
  אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
  מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
  שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
  עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
  אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר. אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
  אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
  יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת. וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
  וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
  תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

מיוונית: יורם ברונובסקי שיר זה הודפס באתר "הגדה השמאלית"
  http://hagada.org.il

אני סקיפר. הים עבורי הוא מקור לעונג וללמידה אין סופית. לפני ארבע שנים יצאתי לשיט ביאכטה בים האיוני עם גבי רעייתי וזוג חברים. הים האיוני הוא זרוע של הים התיכון השייכת ליוון. במערב לו נמצאת סיציליה ובצפון, הים האדריאטי שאליו הוא מחובר במיצר אוטנרנטו.
 בבוקרו של יום יצאנו לדרך במסלול שיט לאורך 45 מייל, כשהיעד הסופי של השיט היה האי איתקה שאליו היינו אמורים להגיע בערב ובו לעגון. ההפלגה החל מוקדם בבוקרו של יום נפלא. הים היה שקט ונתיב השיט המתוכנן היה בין איים מרהיבים. החלטתי על מסלול שיט העובר בין האיים. אחרי כל שעה -שעה וחצי של שייט, עגנו במרינה של האי הקרוב. בכל אי שבו עגנו, טיילנו ונהנינו מנופו הקסום ממאכליו הטעימים. אחר כך חזרנו ליאכטה, הרמנו עוגן ויצאנו בדרכנו לאי הבא...הכיוון הכללי היה כאמור האי איתקה ש"נתן" לנו את הדרך על שלל חוויותיה. בכל פעם שיצאנו לים הפתוח הרמנו מפרשים וכיבינו את המנוע. היאכטה החליקה בשקט ובמהירות על הים ה"חלק" והרגוע וכולם הביטו בשקט סביב נפעמים מהיופי האין סופי.
 מחויכים ונהנים היינו שוב ושוב, בדרכנו לאי המקסים הבא.
  כשיצאנו לים הפתוח, אחרי שהסתיים הביקור שערכנו באי השלישי שבדרכנו, הוצאתי מכיסי דף נייר ובו השיר "איתקה". התחלתי להקריא בהתרגשות את המילים הקסומות של השיר...הקראתי בקצב איטי שאפשר ל"מוזיקה" של המילים להוסיף את איכותה לתוכנן העשיר. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה. הרגשנו כי ההפלגה מתרחשת במקום שבו נכתב השיר ונופי הדרך המתוארים במילים השתלבו עם הנופים שנגלו לעיננו. אחרי שסיימתי להקריא את השיר התחילה שיחה מרתקת. אמרתי שהחלטתי להקריא את השיר משתי סיבות – הראשונה היא החוויה יוצאת הדופן של לשמע שיר ולראות במו עיניך את תכניו רבי הממדים והשניה הרצון לשוחח על ה"פקשוש" העצום שלנו כאשר אנחנו ממקדים את כל האנרגיה במטרה עתידית שאנחנו רוצים להשיג ומתעלמים מכל החוויות שמציעה ה"דרך", בהווה. זוהי סוגיית מפתח בחיים בכלל וזוהי סוגיית מפתח בניהול!
  "מה המטרה שלך? מהן המטרות שלך?" השאלות האלה הן מזמן מיתוס ארגוני הנמצא בכל בסיס חשיבה ארגונית וניהולית. אנחנו "מהונדסים" לחשוב על מטרות ועל הצורך לממש אותן. אנשים בארגונים פועלים על בסיס מוטיבציה להצליח אי שם בעתיד - כשיגיעו למטרה הנכספת בהתאם ללו"ז המוסכם. הם ממקדים את האנרגיה שלהם באותו רגע נכסף בעתיד (שהוא בדרך כלל רחוק) שבו יוכלו לאמר לעצמם בסיפוק: "הצלחנו". להתמקדות ברגע הנכסף בעתיד מצורפת בדרך כלל גם מודעות רבה לכל הפעמים בעבר בהם הם לא הצליחו לממש מטרות והמחיר שהם שילמו על כך...המודעות נעה לפיכך בין העתיד לעבר ובינתיים, מה "שהולך לאיבוד", היא היכולת הפוטנציאלית ליהנות מההווה. לא רק שההנאה הפוטנציאלית מההווה "הולכת לאיבוד", חווית ההווה של כל מי שמתמקדים רק במימוש מטרות אתגריות בעתיד היא במקרים רבים, רצף מתמשך של אי הצלחות המעורר אכזבה, תסכול ו"הרמת ידיים". ניתן להציג זאת כך:

מול המטרה העתידית, גם כאשר מתאמצים ומשתפרים, עדיין חווים אי הצלחה. במצב כזה, המסר הצפוי מהממונה, לאורך הדרך הארוכה אל המטרה הנכספת, הוא: "אוקיי התקדמתם...זה יפה... אבל זה מאוד רחוק מהמטרה שהגדרנו...אני מצפה ממכם שתתאמצו יותר...". טון הדיבור הופך ככל שהזמן עובר, להיות יותר ויותר כועס ובלתי מרוצה. ברור כי מרבית האנשים שמקבלים מסר כזה, אחרי שהם מתאמצים והביצועים שלהם משתפרים (אבל כאמור הם עדיין רחוקים מהמטרה הנכספת), מאבדים די מהר את המוטיבציה שלהם להמשיך ולהתאמץ. הירידה במוטיבציה יוצרת מצב מציאותי שבו מספר רב של עובדים וצוותים לא מצליחים ליישם את המטרות שהוגדרו להם בתחילת שנת העבודה.
  זוהי גישה ניהולית של "הצטיינות" השמה דגש על הצורך להשיג, את המטרות שהוגדרו. הנגזרת ההכרחית של גישה זו היא עמדה של חוסר שביעות רצון מהעובדים כל זמן שהמטרות לא הושגו על ידם. לכן, כאשר מציבים, מגישה ניהולית של "הצטיינות", מטרה אתגרית רחוקה (מרגשת ככל שתהיה), יש הסתברות גבוהה שהמטרה לא תושג ושהדרך אליה תחווה על ידי העובדים כרצף של אי הצלחות שהן מקור להאשמות ולכעס מהממונים. כאשר ההווה הוא חוויה מתמשכת של תסכול, ה"איתקה" של ההצטיינות - המטרה שהוגדרה, גם אם היא מושגת, היא אינה מהווה בהכרח לעובדים שהצליחו להשיגה, מקור לסיפוק ולשמחה.
  אבל יש אופציה אחרת:
  גם בה מגדירים מטרה אתגרית ורחוקה, אבל משתמשים בה כ"כוכב צפון", כ"מצפן" ומתמקדים לא בה אלא במספר רב של מטרות קצרות מועד הנגזרות ממנה, שהשגתן מעצבת את חוויית ההווה לרצף של הישגים ושל חגיגות. זה נראה ככה:

זוהי גישה ניהולית של "מצויינות" השמה דגש על העוצמה שבתהליכי שיפור מתמיד.
 בגישה ניהולית של "מצוינות", ההווה הופך לאוסף מתמשך של הצלחות הנחגגות בשמחה ובכיף. בתום כל חגיגה, מציבים מטרת דרך חדשה ופועלים בהתלהבות ליישמה על מנת להמשיך ולהשתפר, להמשיך ולחגוג. ה"איתקה" של המצוינות היא כיוון דרך, "כוכב צפון" שבנוחות רבה מרחיקים אותו כל פעם שמתקרבים אליו וכך ממשיכים להשתפר וממשיכים לחגוג.

גדי ברייר

ִ