להיות בשום מקום כדי להגיע למקום טוב יותר


בכל פעם שאנו ניצבים מול שינויים מורכבים בחיינו המקצועיים או האישיים, אנו מתבוננים בדמיוננו, בעיניים כמהות, על המצב הנכסף, הרצוי, אליו אנו שואפים להגיע. במובנים מסוימים אנו אוחזים במעין פנטזיה, הנובעת מתוך מסרים סמויים וגלויים שהועברו אלינו לאורך חיינו, על כך ששינוי (מעבר ממצב נוכחי למצב עתידי) מתרחש ב"טיסה ישירה" ללא "עצירות" או "חניות ביניים" וכמובן מסתיים בסוף שכולו טוב. לעיתים קרובות נלוות למושג שינוי מילים כמו "אומץ", "תעוזה" ועוד מילים ציוריות המתארות קשר ישיר, רצוי גם מהיר, בין המציאות הקיימת למצב החדש. התזזיתיות השוררת כיום בעולם בכלל ובעולם העבודה והעסקים בפרט, מעצימה את הרצון למעברים חדים ומהירים ממצב מצוי למצב הרצוי.


באופן מטאפורי אנו רוצים "לרכוש" את השינוי, כאילו היה מוצר מוגמר, מבלי "לשלם" עליו, והתשלום כך מסתבר גבוה הרבה מעבר לפנטזיה. בתת המודע אנו מנסים להימנע מהשינוי בדיוק מהסיבה הזו- אנו לא רוצים "לשלם" את מחירו. לעיתים קרובות אנו מעדיפים להישאר במצב רע, ארגונית ו/או אישית, אך לפחות, אנו אומרים לעצמנו (במודע או שלא במודע), אנו מכירים את הכללים, את השפה, את החוקים ויודעים לשרוד, להתארגן ולתפקד בהתאם.


כל שינוי, מורכב ככל שיהיה, הוא למעשה סוג של "עסקת רכישה" אותה אנו מבצעים ("קונים") ללא וודאות בכך שנזכה לקבל את "המוצר" הסופי. ה"מוצר הסופי" – גם הוא פעמים רבות אינו "מוצר מוגמר" אלא נתון לשינויים ותהפוכות. למעשה, כאשר אנו מחליטים לבצע שינוי עלינו להסכים לקנות מוצר שאולי לעולם לא יגיע אלינו ולמרות זאת עלינו להיות מוכנים לקחת על עצמנו את הסיכון ולשלם תמורתו.

התשלום הוא השהייה ב"שום מקום" מצב ביניים של שהייה במקום לא מוכר, לא וודאי וחסר אוריינטציה בכל הנוגע למצבנו האישי ו/או הארגוני. מצב זה, של מציאות חסרת אוריינטציה, הוא כמעט בלתי נסבל אנושית, קשה להכלה, עלול לעורר תגובות של זעם, אשמה, תסכול... ופעמים מכיל בתוכו תחושת זרות/ניכור ארגונית ובינאישית, אי הכרת נהלים, שפה ארגונית זרה ועוד.


כשאנו מדברים על שינויים מורכבים, שאלת "המחיר "מוסטת" לעולמות תוכן אחרים. כאשר מדובר על שינויים ממעלה שנייה בארגונים למשל, הדיון מוסט לשינויים מבניים, תרבותיים, שינויי תפקיד או דיון על התנגדויות, בריחת כישרונות וכיוצא באלה. כאשר מדובר על שינויים בחיים האישיים הדיון הפנימי (עם עצמנו) ו/או חיצוני (עם הסביבה שלנו), הוא פעמים רבות על "קו הסיום" אך לא על התשלום שיש לשלם מראש. התשלום בשני המקרים –בשינוי האישי ו/או בשינוי הארגוני הוא כאמור עצם השהייה במציאות חסרת אוריינטציה – שהייה " בשום מקום".


אין שינוי ממעלה שנייה (אישי ו/או ארגוני), שמתקיים בסדר מופתי ועל פי כללים שתוכננו מראש. חווית השינוי איננה קצרת מועד ואין בה קיצורי דרך. זוהי חוויה עמוקה, הדורשת מחיר גבוה של שהייה במצב הביניים ("שום מקום"). המודעות וההבנה שזהו חלק מתהליך השינוי אשר לא ניתן להימנע ממנו, יכולות להקל ולו במעט, על הטלטלה והמורכבות שחווה הפרט ו/או הארגון ולאפשר יצירת מציאות חדשה מתוך דיאלוג ושיח מתהווה.


רוני אוריון דרוקר