הגורו שהפתיע והשיח היעוצי החדש



יועץ ארגוני אחד, אמריקאי, שנולד וחי בסאן פרנציסקו ומקורב לפילוסופיה של המזרח הרחוק סיפר:

"במשך שנים רבות שמעתי סיפורים מדהימים ומרגשים על הסנסאי (מורה) לו-סים שחי במנזר בודד רחוק מכל מקום ישוב בהרי ההימליה. מעריציו של האיש, דברו בהערצה רבה על חכמתו העילאית, על הידע הרב שיש לו בתחומים רבים ועל האפשרות, הנדירה, של מתי מעט, להתקבל אצלו לשיחה. "מי שמצליח לדבר עם הסנסאי" הם אמרו, "מקבל הארה ופרספקטיבה חדשה לחיים". שנים רבות חלמתי על האפשרות לצאת למסע כדי לפגוש את האיש הנדיר הזה ומכיוון שמדובר היה בהשקעת זמן רב (מספר חודשים) וכסף רב (בגלל ריחוקו ובידודו של המקום), נדחתה התוכנית שנה אחר שנה. יום אחד - יצאתי לדרך! מצויד בזמן רב (לקחתי חופשה ללא תשלום למשך שנה שלמה!!) וכסף (כל חסכונותיי וגם קצת הלוואות..) ונסעתי. כמעט שלשה חודשים עברו עד שהגעתי למנזר. הנזירים שחיים בו עם המורה, קיבלו אותי בסבר פנים יפות, נתנו לי חדר קטן וצנוע ואמרו: "אתה חייב לחכות אנחנו לא יודעים אם הסנסאי יסכים לשוחח אתך ועם "כן" - מתי...אז צריך לחכות". הייתה לי ברירה?-חיכיתי.

יום ועוד יום עברו. טיילתי כל יום, במשך שעות, בסביבת המנזר, סופג לתוכי את פלאי הנוף המהמם ושואל את עצמי ללא הרף: "מה אני אגיד לו כשאפגוש אותו? איזה שאלות אשאל? מה אבקש?..."

בוקר אחד, העירו אותי הנזירים בשעה מאוד מוקדמת ואמרו: "הסנסאי יקבל אותך עכשיו לשיחה. תוכל לשאול אותו רק שאלה אחת. התלבש ובו אחרינו". התלבשתי בהתרגשות מרובה, ראשי "מפוצץ" ממחשבות והתלבטויות. ידעתי שאני הולך לחוות את החוויה המשמעותית של חיי, זו שאחריה שוב לא אהיה מי שאני עכשיו... המחשבה הזו ריגשה אותי מאוד. בשעה המיועדת נכנסתי לחדרו. הוא ישב מולי והביט בי - איש זקן עם עיניים בורקות ועליזות. גופו אמר שלווה ורוגע ופניו היו קורנות.

"בוקר טוב לך ידידי "אמר לפתע באנגלית מהוקצעת "האם ערבה לך שנתך?"

"כן" , עניתי וכולי נסער מהתרגשות.

"עשית דרך ארוכה והשקעת מאמץ רב כדי להגיע הנה...מה שאלתך אלי?"

לרגע הזה חיכיתי! "סנסאי" אמרתי, "אני סקרן לדעת מה החוויה המשמעותית ביותר שחווית בחייך?"

"או כן" הוא אמר, "הייתה לי חוויה כזו... מדהימה... סאן פרנציסקו 1981 במחנה צופים. לא האמנתי למראה עיני! הילדים האלה התנהגו בדרך ממש מדהימה. הסתכלתי עליהם וחשבתי על זה שאני לא מצליח, לצערי, לגרום לנזירים שחיים כאן איתי, להתנהג ככה... אתה יודע - בבגרות, באחריות ועם הרבה שימחת חיים"... הוא השתתק והרהר מספר דקות, כולו מרוכז בעצמו. אחר כך הוא הפנה אלי את עיניו הבורקות ואמר בהתרגשות "כן... כן...ללא ספק... זוהי החוויה הכי משמעותית שחוויתי בחיי!"

מה?????????? – נדהמתי... ישבתי מולו בפה פעור, נאבק בדמעות של כעס ואכזבה שכמעט ושטפו את פרצופי. "האם זה יכול להיות שעשיתי את כל המאמץ הזה בשביל זה? כדי לשמוע על מחנה צופים מטופש? "ואיפה? בסאן -פרנציסקו... זה כל מה שיש לו לאמור? האם זוהי ההארה הגדולה ,המסר הגורם לחיים להשתנות?" הרגשתי שאני טיפש ונאיבי, חשבתי על זה שכולם שיטו בי והייתי עצוב וכעוס מאוד.

הודיתי לו בקול חלש ויצאתי מהחדר מלווה בעיניו הקורנות. ארזתי את חפצי בדרכי למסע הארוך חזרה הביתה. שבוע חלף ורק אז, בשעות הערב המאוחרות, בביתי בסאן פרנציסקו כשישבתי בחושך והקשבתי לקונצ'רטו לכינור של בטהובן ובידי כוס יין...הבנתי. ההבנה הזו הכתה בי כמו ברק.

השיעור שקיבלתי היה ענק...עוצר נשימה... "הכל מצוי בתוכנו...ההזדמנויות, האפשרויות, נתיבי הצמיחה, פוטנציאל הלמידה, וגם - הספקות, הקשיים. החרדות והדילמות הכל נמצא בתוכנו...גם-התשובות...היופי והכיעור החכמה והטיפשות קיימים בכל מקום...לא צריך לחצות חצי עולם ולהיפגש עם גורו נערץ כדי לגלות אותם... הם נמצאים קרוב...צריך רק להתבונן, להקשיב, להרגיש". במילים אלה היועץ סיים את סיפורו.

בשנים רבות מאוד של יעוץ הדרכה וליווי פרויקטים מגוונים של פיתוח ארגוני, למדתי ולימדתי עשרות תיאוריות ניהוליות, ייעצתי למנהלים ולצוותי ניהול בארגונים עסקיים וציבוריים, הנחיתי מאות סדנאות בנושאי ניהול רבים ומגוונים ונסעתי לארצות רחוקות כדי לפגוש "גורואים" של ניהול. מידי תקופה "נדלקתי" על גישה חדשנית, הטפתי לה נלהב ומשוכנע והלהבתי רבים מלקוחותיי ומהקולגות שלי...

היום, כשאני בן שבעים, נמצא בעמדה מקצועית מצליחה ויציבה ועם זאת - הרבה פחות בטוח בהיותי "יודע", אני מסרב להגדיר את עצמי כ - "מאמן" ומסרב לראות עצמי כ - "יועץ". אלה שני תיאורי תפקיד בהם צד אחד "יודע" והצד השני לא...מעמדה שונה משתי כותרות מקצועיות אלה, אני מזמין את לקוחותיי לקחת חלק ב"מסע" של חקר ולימוד הדדי - Co Learning. בתהליך כזה, "המפה" קצת מטושטשת, הדרך מוכרת רק בחלקה, מספר השאלות עולה בהרבה על מספר התשובות...ואכן, ב"מסע" שבו אין "ידיעה" ואין "עקרונות מוצקים", שנינו, הלקוח ואני יוצאים לדרך עם ציוד של "תחושות בטן" ואמונות שאין לי כל יכולת (וגם -אין לי צורך או רצון) לתת להן צידוק תיאורתי או "מדעי".

היום אני מאמין (ובהחלט יכול להיות שאני טועה לחלוטין!) כי:

  • המסע החשוב ביותר של הלקוח ושלי הוא "המסע פנימה". שם נמצא ה"ידע" העמוק, החשוב והמשמעותי ביותר של כל אחד משנינו, כאדם

  • ה"מסע פנימה" יכול להתנהל רק בנוכחותו של "אחר": בשיח הזה, אני יכול לחקור את הפנימיות שלי רק בעזרת הלקוח והלקוח יכול לחקור את הפנימיות שלו רק באמצעותי.

  • כאשר ביני לבין הלקוח מתנהל דיאלוג אמיתי המבוסס על "הקשבה נענית" (הקשבה פעילה הבאה לידי ביטוי בחיפוש דרך לפתח את רעיונותיו של האחר ולא "לענות" להם או לסתור אותן), השיח ביננו יצור "ידע מתהווה" – ידע שלא היה לו או לי לפני תחילת השיח והוא מתהווה מתוך השיח ומאפשר לשנינו בכך התבוננות חדשה אל תוך עצמנו, אל פנימיותו של האחר ואל העולם באופן כללי.

גדי ברייר

אם את/ה רוצה להרשם לפעילות...להזמין פעילות...להתייעץ...
לשאול שאלה...לקבל מידע
נשמח לעמוד לשירותך!

/  יצירת קשר /

גולדה מאיר 5,

הוד השרון,

ישראל.

אימייל: yahav@yahav.com

  • Facebook Social Icon
  • LinkedIn Social Icon
יהב - ייעוץ הדרכה ופיתוח ארגוני

כל הזכויות שמורות ליהב- יעוץ הדרכה ופיתוח ארגוני בע"מ Ⓒ 2020